אורחים לרגע

בזהירות עם שלמת הבטון

המלון בתמנע: מקרה מבחן "ידיעות", 3.10   ם 

השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת תקיים בצהריים דיון ברפורמה בחוק התכנון והבנייה, וכן ב"מפת האיומים הסביבתיים" של "החברה להגנת הטבע". במעמד זה יוצג בפני המשתתפים דו"ח חלופות במיזם שנוי במחלוקת: מתחם המלונות שקבוצת איגרא האילתית (בעלי "הרודס") מבקשת להקים בעמק ססגון שבבקעת תמנע. פרשה זו היא דוגמה מובהקת לדילמה רחבה: מה עושים עם פרוייקטים שנמצאים "בצנרת" מזה שנות דור, ומימושם סותר ערכים מעודכנים של פיתוח בר קיימא - שאותו אימצה הממשלה כבר לפני כשבע שנים.

מתחם המלונאות בעמק ססגון, הנרחב ביותר בישראל, אמור היה להשתרע על פני 200 דונם ולאורך כקילומטר. זוהי מובלעת שמוקפת בשמורת טבע: הר מכרות ממערב וגבעת ססגון שממזרח. הרי אבן החול הללו, הגדולים בארץ, משיקים ממש למתחם המיועד. בתוכנית הפרוייקט נכללו ארבעה מלונות נפרדים זה מזה, מרכז מסחר והסעדה, 2.5 ק"מ של תעלות מים ונציאניות, פארק מים, פארק אתגרי, מרכז כנסים ענק (מהסוג שאילת ממש משוועת לו), אמפיתיאטרון ועוד.

קבוצה של תושבי האזור הציתה את ההתנגדות למיזם בשל אופיו, ממדיו ועובדת היותו מנותק ממרכזי פיתוח קיימים. חריגה של 75 אחוזים בשטח המבונה הביאה את השופט ניל הנדל לקבל את עתירת "אדם, טבע ודין" בשל מה שהגדיר "פגיעה חמורה בשלטון החוק". ככלל, נמנע בית המשפט מלהתערב בעבודתם של גופי התכנון. הפעם הורה לוועדה המחוזית לדון מחדש בפרוייקט ולמנות סוקר שיבדוק את השפעתו על הסביבה.

המסמך שתציג היום החברה להגנת הטבע מצביע על אתרים אפשריים במרחב תמנע, שרגישותם פחותה. בצד החלופות הללו מצביעים אנשי החברה על האופציה המועדפת מבחינתם, "חלופת האפס": ביטול הפרוייקט והסתפקות במה שיש לאילת להציע (11 אלף חדרי מלון, במרחק 20 ד' מתמנע), וכן אירוח כפרי בחבל אילות.

היזם, מצדו, דוחה את כל החלופות שהועלו עד כה, בטענה שהן נופלות באיכותן מהמיקום המקורי, וכן בשל העובדה שתכנון מחדש יארך שנים. מנכ"ל קבוצת איגרא, מיקי חברוני, הגדיר את התנהלות החברה להגנת הטבע כ"חתירה תחת החלטת בית המשפט, שהטיל על הוועדה המחוזית לבצע את הבדיקה. הוועדה היא הגוף היחיד שמוסמך להחליט בנושא ולכן כל הניסיונות האלה, להלך אימים על הוועדה, הם בניגוד להחלטת בית המשפט".

הקונפליקט בתמנע דומה במידה רבה לפרשת כפרי הנופש בבצת ובפלמחים. "חוק שימור הסביבה החופית", שקובע כי אין לבנות במרחק 300 מטרים מהים, אינו חל על שטחים שהוקצו למלונאות טרם נכנס לתוקפו. אז כבר שינינו את הכללים והודענו לכולם. השאלה היא מה לעשות באותם מקרי גבול, שבהם עדיין לא חלף תאריך ה"פג תוקף" שעל האריזה, בעוד שהמוצר מכוסה עובש.

 (פורסם תחת הכותרת "עולם חדש, תוכניות ישנות")

   בנייה בכפות תמרים ורשתות פלדה

q2-4oC4sg9E

בחזרה לפלשתינה-א"י  דצמבר 09   ם 

 

עליתי השבוע על טיסת הבוקר הראשונה מאילת לתל אביב. ביקשתי מושב בצד שמאל של המטוס, ליד החלון, עם מבט מערבה, כשהשמש החורפית שופכת אור נעים על הנגב. אני אוהב לראות את הנוף ולנסות לזהות את תווי פניו: הנה בקעת תמנע ועמק ססגון שבצפונה, שם מתפתל נחל פארן, כאן מכתש רמון (שרק מלמעלה באמת נראה כמו מכתש) וכן הלאה. הראות היתה יוצאת דופן - אפילו הטייס הסב את תשומת לבנו לכך - וכבר מעל סדום ניתן היה להבחין בארובותיה של תחנת הכוח שלחוף אשקלון. ביום נאה שכזה ראיתי בבהירות את האמת הפשוטה: אנחנו חיים במדינה דו-לאומית.

מגובה של 3,000 רגל ניכרים היטב שני הכוחות הפועלים על הקרקע. מצד אחד, רבבות הבתים הנמוכים של הערבים, לבנבנים ושטוחי גג, המשתרעים על הר חברון בואכה ירושלים, נאחזים בתווי הקרקע בנחישות וכוח שאין להכחישם. וביניהם הישובים שלנו - שמייצגים עוצמה אחרת: היכולת להכניע את ההר ולצקת עליו עוד ועוד שכונות, בתים קצובים ואדומי גג, שהיו קודם תוכנית אדריכלית מפורטת על שולחנותיהם של מתכננים ופקידים. הערבוב המפליא הזה מגיע לשיאו, כמובן, סביב ירושלים. משם בדרך כלל אני מנסה לעקוב ולזהות מלמעלה את תוואי גדר ההפרדה, אלא שהפעם איבדתי אותה בתוך בליל הישובים והכבישים המתפתלים.

ההיסטוריה משטה בנו: אריאל שרון, אביהם הגאה של התאומים הסיאמיים הללו, ניסה ברגעי חייו האחרונים להפרידם, אך צלל בתהום הנשייה. בנימין נתניהו אימץ את חזון ההפרדה כמי שכפאו שד: כיצד יפגע בבוחריו, שארבעים שנותיהם האחרונות הן בסימן ההזיה, לפיה הערבים ייעלמו לפתע פתאום ואנחנו נישאר על אדמת אבותינו מעתה ועד עולם?

אנחנו רגילים לראות שמאל וימין כשני קצותיו של קו ישר. אבל אולי אין זה כך במציאות. בעוד המפ"מניקים שינו את טעמם ממדינה דו-לאומית לחלוקת הארץ, אלו דווקא כוחות הימין הפועלים במלוא המרץ ליצירתה של ישות אחת. שני קצותיו של הקו הישר מתעקלים ומחשבים להיפגש. כבר היום ישנם מתנחלים מדברים באופן גלוי (למשל, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע הנמצאת מעבר לגדר ההפרדה) על האפשרות של התיישבות יהודית תחת ריבונות ערבית. העיקר לא לעקור עוד אנשים מבתיהם: מזה היה לנו כבר די והותר. גם להם, כידוע.

זום אאוט: אז יש לנו ערבים שגרים אצל היהודים, ויהיו כנראה יהודים המתגוררים אצל הערבים. כששני הגופים הללו מעורבבים זה בזה מכל בחינה שהיא, ובשעה שאנשים עוברים מכאן לשם ובחזרה מדי יום, כל היום, איזה צורך משרתת החומה?

צפויה לנו תקופה ארוכה של חוסר שקט, שבסופו יגבר כנראה הרצון שלנו בריבונות יהודית על פני חדוות השיבה לעיר האבות. אפילו הליכוד, מבין היום על כורחו (ראס-בן-עאנו, כמו שאומרים השכנים) שזהו אינטרס יהודי מובהק. התעקשותנו שהערבים יצהירו כי ישראל היא מדינת הלאום היהודית נראית מגוחכת, כאשר סירובם מביא למציאות שרוב אזרחינו חוששים ממנה יותר מכל: מדינה אחת, משותפת. זו בוודאי לא תוכל להיחשב "יהודית". הלימבו של העשורים האחרונים יגיע כנראה לקצו בשנים הקרובות. יש למה לחכות.

 (פורסם ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "החלון השמאלי במטוס")

 

  מאבק סביבתי? קלי קלות נוב' 09 

a-iFCGjGDYA

הפראייר עם הפלאייר דצמבר 09        ם 

זה היה הכי קרוב למכות שהגעתי ב-25 השנים האחרונות: בצהרי יום א' עמדתי על הכביש הסמוך למלון "הרודס", וניסיתי לחלק פלאיירים לאנשי התקשורת המשתתפים בכנס אילת לעיתונות. לו ייצגתי מסעדת בשרים על האש, או סוכנות לשירותי ליווי - שני עניינים לוהטים בעיר הדרומית - ספק רב אם מישהו היה טורח להציק לי. אבל לא: הפלאייר שהפקתי עם חבריי סיכם שנתיים של מאבק ציבורי נגד מתחם המלונות שיואב איגרא, אדריכל ומקים ארמונות הרודס, מבקש לתחוב לצפונה של בקעת תמנע. זה היה יותר מדי, כנראה: במשך כשעה, בעוד בכירי העיתונאים חולפים לידי בדרכם לכנס הנוצץ, התעמתו איתי חמישה מאבטחים מ"הרודס". חוץ ממכות, היה שם הכל.

את פעילי "מגמה ירוקה" שהצטרפו אלי למשימה, העיפו אנשי הביטחון בפווו אחד נחוש. הסטודנטים נעמדו ליד מגרש חנייה מרוחק והיו ילדים טובים, כמו שסוכם מראש. הלכתי להודות להם וכשביקשתי לחזור אל הספוט הקודם, מול חזית המלון, נעמד איש ביטחון ואמר שאסור לי לחזור. זה היה הבחור ששעה לפני כן הסברתי לו בדיוק מה אנחנו עושים: מספרים את סיפור המאבק ומזמינים את העיתונאים לסיורי ג'יפים בשטח. כעת הוא נעמד בחזה מנופח וסירב לתת לי לעבור: "אתה לא יכול לעבור, זה שטח סגור עכשיו". למה? ככה. "אני רוצה ששוטר יגיד לי שזה שטח סגור", התעקשתי. "אני אביא לך שוטר", הבטיח המאבטח. אמרתי שאחכה לו חמש דקות, ואם לא - אני עובר. "אל תגיד לי חמש דקות", כעס. אז אני עובר עכשיו, הודעתי לו והתחלתי לפסוע על המדרכה הציבורית, בשולי הכביש העירוני.

נעמדתי שוב בחזית אגף ה"פורום", הפראייר עם הפלאייר. מיד ניגשו אלי שני מאבטחים וצרחו: "תעוף מפה, אסור לך לעמוד כאן!". מדי דקתיים-שלוש עבר עיתונאי לידי ורובם הסכימו לקחת את המנשר שלנו (חוץ מגיא מרוז, שסירב שלוש פעמים). כשראו שמישהו חשוב מתקרב - השתתקו. בין לבין המאבטחים המשיכו לצעוק ולאיים שיקראו למשטרה. אמרתי להם: אני מתקשר עכשיו למשטרה. חייגתי 100 והסברתי שהמאבטחים של "הרודס" מנסים לגרש אותי ממקום ציבורי. כבר שולחים ניידת, היתה התשובה. אחד הגורילות נדבק לי לפרצוף ואמר בטון מבהיל: "אני לא אוהב להשתמש באלימות. עוף מפה עכשיו, לפני שאני מתעצבן". שיחקתי אותה מיקי רוזנטל והזכרתי לו שישראל היא דמוקרטיה, ושיש כאן הרבה עיתונאים באזור. אז הגיע הבוס שלהם, ללא תג זיהוי, חטף לי את הפלאיירים מהיד, קימט אותם והלך משם, מחומם ומתוסכל ביותר.

בסוף ניגש אלי אדם באזרחי, הציג את עצמו בשמו ואמר שהוא רכז המודיעין של משטרת אילת. אז ביקש ממני באדיבות נוגעת ללב להצטרף לחברים מ"מגמה", כי החבר'ה מהשב"כ מתכוננים לקראת ההגעה של רה"מ. "תתקשר אלי לגבי מחר, ואשתדל לעזור לכם", הוסיף בנועם. הודיתי לו מקרב לב.

לא אומר את שמותיהם של המאבטחים שאיימו על אזרח תמים, משום שברור שהם נשלחו על ידי מנהלי המלון. האחרונים גאים אמנם לארח את עיתונאי ישראל בחגם, אבל חסרה להם כנראה הבנה בתחום זכויות האזרח הבסיסיות. קוקטיילים באמת אפשר לעשות גם בלי חופש הביטוי. עיתונות - לא.

תוגת המסגרים       אוגוסט 09        ם   

בעמודו הראשון של אחד מעיתוני סוף השבוע הופיעה הידיעה על "מסגר מבת ים החשוד שרצח את בת זוגו לשעבר ואת בתה". במקום אחר היתה הכותרת של אותו סיפור: "המרטש מקרית שמונה". בתור אחד שהוא גם מסגר וגם התגורר שבע שנים באצבע הגליל, אני מרגיש צורך למחות: האם עיסוקו של החשוד הוא שהכשיר אותו לבצע את המעשים המחרידים המיוחסים לו ("מי שחותך פרופיל מגולוון 100X100, אין לו בעיה גם לחתוך אנשים")? ומה ההצדקה ליצור חיבור כל כך בוטה בין המעשה (ריטוש) לבין מקום המגורים (ק"ש)? לא הספיקו הקטיושות?

ברור שכאשר מדובר בפשע על רקע לאומני, יש טעם באזכור מוצאם של התוקף וקורבנו. בעבר היה מקובל מאוד לציין זאת גם במקרים פליליים רגילים, בעיקר כשהתוקף היה "בן מיעוטים", תסלחו לי על הביטוי הדוחה והמתחסד. באתר חדשות אילתי ראיתי רק לפני שבועיים דיווח על "סודני שניסה לתקוף מינית ילד בן 13". האם סודניותו של החשוד היא חלק אמיתי מהתמונה? מובן שלא. איזה עורך חדשות היה מסוגל להוציא תחת ידו כותרת נוסח: "גבר ממוצא פולני, דור שני לניצולי שואה, ניסה לתקוף מינית בן 13 וגו'"? הקצרה, מיתרי הפחד שלנו מתוחים, ויש מי שיודע לפרוט עליהם.

סבי עליו השלום היה פחח בעיירה פרושקוב, במבואות ורשה המעטירה. אותי דווקא ניסו להניא מלעסוק במלאכה: אצלנו בקיבוץ כל מי שהיה שכל בקודקודו, נדרש ללמוד את תולדות רומא ויוון. רק את הבעייתיים הפנו לחינוך מקצועי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי נער מרתך, וזה היה בעיניי קסם. רק בגיל 25 עשיתי את ה"פיק" הראשון שלי ומאז נדבקתי לברזל כמו מגנט. הבחור שלימד אותי אמר, "כדאי לך ללמוד להיות מסגר - תמיד תהיה לך עבודה". והוא צדק. כשעברתי לגליל ופניתי לחפש תעסוקה במסגריות שבאזור התעשייה הדרומי של ק"ש-טאון, גיליתי שהבחור שכח לספר לי משהו חשוב: עבודה תמיד יש, אבל כסף אין.

לא תמיד היינו, אנחנו המסגרים, בתחתית הסולם, מבצעים מועדים של מעשי פשע מבעיתים. פעם נחשבו עובדי המתכת חלק אינטגרלי מהעילית החברתית. כך, כאשר ביקשו הבבלים לשבור את רוחם וכוחם של ישראל ופתחו בהגלייתם של עשרת אלפים מבחירי עמנו, כללו בתוכם את אנשי המלאכה. גל גירוש זה נקרא "גלות החרש והמסגר" (כן, אותו אחד שעל שמו קרוי רח' המסגר בת"א). היו ימים.

כעת נראה שיש יחס הפוך בין מאמץ לתמורה: כמה שאתה עובד יותר קשה - כך התשלום והתנאים יותר גרועים. ועדיין, כשאני פוגש את חבריי המסגרים מקריית שמונה רבתי, בתוך בתי המלאכה האפלוליים שלהם, אסבסט ממעל ואבק אופני השחזה מתחת, אני משתאה מהעובדה שבישראל 2009 ישנם אנשים שמתפרנסים אשכרה מעמל כפיהם.

              שתי הצעות חוק מתבקשות  

 1

לפני כשבועיים חזרתי עם שני הבנים מחופשה בצפון ויצא לי לקחת בטרמפ מקסטינה איש ואישה, שמיהרו לכיוון באר שבע. הוא היה כבן שלושים - היא נראתה ונשמעה כמו אמו, אבל כיוון שדיברו ביניהם רוסית, קצת קשה לי לדעת. אני אוהב לקחת טרמפיסטים: זו טרחה קטנה והשכר גבוה (על פחד אין מה לדבר, אם אתם ממילא על הכביש). חוץ מזה, ילד שמתרגל לזה שאוספים אנשים בדרך, לא צריך לשמוע הטפות על חשיבותה של עזרה לזולת. הוא פשוט מתרגל.

בהמשך הדרך סיפרו לנו השניים כי הם מתגוררים בשילה, ושאלו אם יצא לנו לבקר במקום. "אתה יודע שהמקדש היה שם עוד לפני ירושלים", אמרה האישה בגאווה לא מסותרת. הסברתי להם בנימוס שאני משתדל שלא להיכנס לאזורים הללו, הן מפני החשש מפגיעה, והן משום הריחוק האישי שלי מענייני ההתנחלויות. מכאן הדרך אל הוויכוח הפוליטי היתה שטוחה ופתוחה.

כהקדמה לדבריו, הבחור סיפר לי איזה שמאלני קיצוני היה בעבר, איך הלך ברגל מבאר שבע עד באקה אל-ררבייה (!) כדי למחות על הריסת בית מסויים – ולא זכה להכרת התודה שלה ציפה.

המשפחה הגיעה לארץ לפני 17 שנה וכעת הם בעלי תשובה. יהדות הולכת בימינו עם לאומנות כמו שאבוקדו הולך עם לימון. לכן אמר הבחור, כי לאחר שהתפכח משמאלניותו הבין סוף סוף ש"הערבים מבינים כוח" וכל הג'אז הזה. אמו הוסיפה שזו ארצנו והם יכולים להישאר בה, רק בתנאי שיכריזו על נאמנותם ויבינו את מקומם. לא משהו שלא שמעתם קודם.

אני מבקש להעלות הצעה צנועה, לפיה רק אזרח שנפטר ממבטא זר יוכל להשמיע בציבור קריאות מפורשות לגירושם של אנשים מבתיהם. זה אולי נשמע לא כל כך דמוקרטי ולא כל כך יפה, אבל מי שמבקש לפגוע בזולתו באופן כה חמור, לא יכול להתענג על כל מנעמיו של חופש הביטוי. רצוי שתהיה מה שסוכני הביטוח מכנים "תקופת אכשרה", ושלפחות יתאמץ על המבטא.

הנה סיפור קטן ונחמד, לריכוך הטענה שעשויה להתעורר בעקבות הדברים הקודמים, כאילו גזענות היא בעיה שקשורה לקבוצת אוכלוסיה מסויימת. היא לא. הגזענות מושרשת, להוותנו, לרוחב שדרות הציבור ובלבו של כל אחד: השאלה היא רק אם מתביישים בה, או הופכים אותה לדגל. ב-99' יצא לי לנכוח בישיבה במועצת בקצרין, בהשתתפות אביגדור ליברמן, שהקים אז את "ישראל ביתנו". היו שם עסקני היישוב וקהל בוחרים פוטנציאלי. אחרי שני משפטים קצרים בעברית עברו הכל לרוסית שוטפת. הישראלים הוותיקים התייבשו, ואחרי כעשר דקות דחק ראש המועצה המקומית, סמי בר-לב: "איווט, מה עם קצת עברית?"

"סמי, כמה שנים אתה בארץ?", פנה אליו ליברמן בחביבות. בר-לב נקב בשנת עלייתו מעיראק, מתישהו בשנות החמישים.

"נו", תמה ליברמן, "ואתה עוד לא יודע רוסית?"

(פורסם ב"ידיעות אחרונות", 16.8.09)

 

 

לכב' השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, וסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן

מכובדיי,

עלה בדעתי שהמדינה צריכה להקצות סכומי כסף ניכרים כדי להילחם בתופעת העישון. כוונתי, שלא להסתפק באזהרות כסת"ח על חפיסות הסיגריות עצמן ועל שאר חומרים פרסומיים, אלא ליזום קמפיינים מתמשכים שמטרתם להקטין את מספר המכורים לסם מקובל זה.

אני מניח שהיום אין כל בעיה להוכיח כי כל קיטון באוכלוסיית המכורים משקף ירידה ישירה בתחלואה שלהם ושל הנמצאים בסמוך אליהם. למדינה יש הרבה מאוד מה להרוויח משיפור באיכות חייהם של אזרחיה - בצמצום ימי האשפוז, מקרים של שבץ מוחי וסרטן, בהקטנת מספרם של ימי מחלה וכו'. זה עוד מעבר לפרמטרים פחות מדידים, דוגמת איכות האוויר באזורים ציבוריים, אסתטיקה, וכו'.

אבל האם ישראל באמת מעוניינת - נקצין את זה לרגע - שאיש לא יעשן כאן מחר? הייתכן ששינוי בהרגלי הצריכה אינו דבר רצוי?

בזאת ניבחן: יועבר נא חוק שקובע כי 5 אחוזים מכספי המסים על סיגריות ומוצרי טבק יועברו למימונם של מסעות הסברה נמרצים ואפקטיביים נגד העישון. לא 15 אחוזים, לא 50, רק 5 אחוזים מהכסף שהממשלה מרוויחה בפועל מהסחר בסיגריות. קראתי ברשת כי היקף המכירות השנתי בתחום הטבק מגיע ל-6 מיליארד ש"ח. נשמע לי הגיוני (בידיעה שממנה שאבתי את הנתון הזה צויין כי "הנאמנות למותג בתחום זה הינה כ-80 אחוז, גבוהה מאוד בהשוואה למוצרי צריכה אחרים". במילים פשוטות: הקליינטים פשוט מכורים).

המע"מ על 6 מיליארד מגיע כמעט למיליארד. נסתפק בזה (ללא מס הכנסה, רווחים עקיפים ועוד ועוד). 5 אחוזים מרווחיה של המדינה הם, אם כן, 50 מיליון ש"ח. סכום זה קרוב מאוד לתקציב הפרסום של סלקום (28 מיליון במחצית הראשונה של 2009). בקיצור - זה הרבה כסף ואפשר לעשות איתו הרבה מאוד: לשלם לידוענים סכומים מופקעים, לייגע את מוחם של טובי הפרסומאים, וכמובן: למלא את הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים והרשת בתוצרי העבודה.

מדי שנה יתקיים מכרז שבו יתחרו משרדי הפרסום על נתח רציני זה של עבודה ששכרה בצדה - וכמובן: הפרסטיז'ה שבזכייה. כל שנה ייתקף הנושא מזווית אחרת (מסע הסברה מכוון לבני נוער / נשים / הורים לילדים; קמפיין של עזרה בגמילה ממוסדת לבעלי תפקידים ציבוריים / צוותים רפואיים / אנשי חינוך; מניעת עישון במקומות ציבוריים וכו' וכו').

מה תאמר הממשלה - שזה כסף שלה, שהיא זקוקה לו לדברים אחרים? שיש לה אינטרס שאנשים ימשיכו לעשן?

אשמח אם תוכלו להשיב לי בהזדמנות קרובה אם אתם סבורים שמדובר ברעיון טוב ומעשי.

י.ג.

 

 

title

Click to add text, images, and other content

title

Click to add text, images, and other content

title

Click to add text, images, and other content